03-9317077

צרו איתנו קשר והצטרפו לסיפור שלנו

ארגון אמני הציור בפה וברגל MFPA

רח' אחד העם 5, פתח תקוה

  • Instagram

© כל הזכויות שמורות ל- MFPA ישראל

מכתבים

נפגעו אך לא נכנעו - מאמר הוקרה לאמני הציור בפה או ברגל 

זמיר אחד, מתוך סיפור של אוסקר ויילד, נחלץ לעזרתו של סטודנט מאוהב. הסטודנט מבקש לזכות בליבה של נערה, אך לצורך זה הוא זקוק לורד אדום, וכזה -  אין להשיג. שיח הורדים הקפוא מגלה לזמיר את הדרך ליצירת הורד: הזמיר יצטרך להקריב את חייו כשהוא דוחק את חזהו אל קוץ השיח, נועץ אותו אל תוך ליבו, ויוצר את הורד בדמו ובשירתו.

הזמיר פונה אל הסטודנט: "היה מאושר," קראה הציפור, "היה שמח; משאלתך לורד אדום תתמלא. אני אצור אותו מזמרתי לאור ירח ואצבע אותו בדם ליבי. הדבר היחיד שאני מבקשת ממך בתמורה הוא שתהיה אוהב אמיתי."  

 


ביולי 1970 שכב אמן קונג-פו  בן עשרים ותשע בשם סאי פון (בסינית "הפניקס הקטן") מרותק למיטתו שבבית החולים לאחר פציעת אימונים קשה בגבו. הרופאים אמרו לו כי לא יוכל להתאמן יותר וספק גדול אם יוכל לחזור ולעמוד אי פעם על רגליו. את חודשי הריתוק בילה בקריאת ספרי בודהיזם, ובהכתבת ספר לוחמה לאישתו. לאחר תהליך שיקום מפרך, ובכוח רצון הברזל שלו, הוא מצליח לא רק לעמוד על רגליו, כי אם גם לחזור לאימוניו כמקודם. את ניסיונו זה הוא מזקק למוטו : "אל תתפלל לחיים קלים. התפלל שיהיה לך הכח לעמוד בחיים קשים".  

הבוגרים שביננו מכירים אותו תחת שמו השני מתוך סרטיו הידועים - ברוס לי.

בסמיכות זמנים אך במרחק אלפי מילין ממנו שכב צעיר ישראלי כבן עשרים וארבע לאחר תאונת אופנוע שהותירה  – אותו משותק בארבע גפיו. הוא נטל מכחול בפיו - והחל ללמוד לצייר. לשני אלה דבר משותף נוסף: הראשון  הוא גיבור הילדות של כותב שורות אלה, והשני - איציק אדיר - נציגם של אמני הציור בפה או ברגל גיבורם של חיי הבוגרים. 

לפני עשרים שנים הגיעה, מבלי שהזמנתי, מעטפה לתא הדואר שבביתי ובה אוסף של גלויות מצוירות ולוח שנה מרהיבים ביופיים. על המעטפה נח לוגו הנושא את הכיתוב: "אמני הציור בפה או ברגל". חזרתי ובחנתי את הציורים בריכוז; האם זה ייתכן? לצייר בפה או ברגל, בטכניקה מדויקת ומדודה שכזו?

 

באחד הציורים, המתאר בית לשפת נהר נמתחו קווי המעקה והמדרגות כשהם ישרים כמו צוירו בסרגל או במחשב. עצמתי עיני וניסיתי לדמיין עצמי יושב עם המכחול בפה ומצייר. נאלצתי לעצור.

אפילו בדמיון לא הצלחתי ליצור צורה או התחלה של צורה. (אם להיות כן, לא הגעתי אפילו למגע עם בד הציור. הסתבכתי עם סיבוב המכחול על הפלטה לצורך הורדת עודפי צבע). 


"נפגענו אך לא נכנענו", מציין קטלוג המוצרים הצבעוני של אמני הציור בפה או ברגל. בין מטרותיהם הם מציינים: "להשיג עצמאות מירבית ולא להוות נטל על החברה, להביע את עצמנו בצבע, רעיונות ורגשות דרך עבודותינו, ולקבל הערכה אומנותית ומקצועית על ציורינו".

איציק אדיר, בוגר המדרשה לאמנים בבית ברל ובעצמו מורה במסגרת הארגון, פותח את הקטלוג בכתב ידו, ובמקרה הזה - כתב פיו. המוטו שלו: "אין אדם שאינו ראוי ואין קושי שאי אפשר להתגבר עליו."

המוטו הזה לא נלקח מספרי פילוסופיה או סדנאות אימון. את המוטו הזה הוא מגבה בכמעט יובל שנים של יצירה פורה, הוראה לתלמידים ולמורים והצלת נפשות. הוא גם, בין השאר, נשוי עם שלושה ילדים, ולא הזכרנו את ההתמודדות היום יומית עם אין ספור המטלות והפעולות שעבורנו נראות כמובנות מאליהן. 

מזה שנים שאני מוצא את עצמי יושב ומתבונן ביצירות כבמתוך מדיטאציה. בתחתית הציור מצורף משפט מעצים, וכשאני מצרף לכך את המחשבה כיצד צוירו ציורים אלה אני מתחיל לתפוס את ערכם האמיתי: הם משני-חיים. במקרים מסוימים אף מצילי חיים. לא רק את החיים של אלה שציירו אותם, גם את אלה שמתבוננים בהם.

התחושה היא כי אתה נחשף לסודות גדולים, מקבל נגיעה בנצחיות החיים. הפרספקטיבה שמציבים הציורים כלכך מיידית וקיצונית, עד כי מתקבל כאן סוג של טיפול. טיפול באמצעות רוך ויופי .אבל לא רק. האנרגיה האדירה שהושקעה אל תוך הציור יודעת להצליף בך, וגם להכאיב.

התלונה והרחמים העצמיים שאנו מתפתים להם כה בקלות יציפו אותנו בושה. הם יחשפו כאויב ומוקש במסלול ההתפתחות שלנו. השאננות שבה אנו מתעלמים מיכולותינו ומבזבזים אותן תצוף ותיחשף במלא קטנותה. אדם הנתון במשבר יתבונן בציורים וידמה לשמוע: "האם מצבך קשה משלנו? ראה למה מסוגל אדם שנראה היה כי כבר אינו מסוגל לדבר".  


"החיים טובים" אומרת האמנית נטע גנור ,"זה קצת משונה, כי מצד אחד אני לא מרגישה את הגוף, הגוף בגד בי, אבל בסך הכל אני עדיין אוהבת אותו, הוא חלק ממני. אני מרגישה שאני שלמה",

 

וברקע דבריה מוצג ציור משלה, המתאר בחורה נשענת על עץ לשפת אגם שליו.

ציורים אלו הם רק קצהו של תהליך החבוי מעיננו. הם עדות להתמודדות ומאבק בעוצמות שאינן מוכרות לנו, כי לא נדרשנו להן ,ואולי גם סוג של אושר וסיפוק שאינו נגיש עבורנו.

היה זה ניטשה שראה ברצון את המנגנון שבאמצעותו ניתן להמיר קושי למודעות וליצירה: "אני מעריך עוצמה של רצון לפי מידת המרי, הסבל והיסורים שהוא יכול לעמוד בהם ויודע להופכם ליתרון לו." האני הנמוך שלנו ממיר סבל לרחמים עצמיים, האני הגבוה ממיר את הסבל למודעות, ושיאו של השבר והסבל הוא גם ההזדמנות הגדולה לחשיפתו של יופי נדיר, מודעות גבוהה.

 

כל ציור וכל נגיעת מכחול של אמנים אלה הם הוכחה מופתית לכך, ביטוי של ניצחון.

הנח לעצמך לשקוע אל תוך הציור. חוש את הכוח החבוי בתוך היופי. אם תניח ללבך להיפתח אולי תזכה לשמוע קול המבקש ממך דבר אחד :"היה אוהב אמיתי." 


שמעון ידיד 

אדם קרוב, בעל סיפור דומה, אמר לי פעם כי אם ברצוני לגדול ולצמוח עלי לעשות את הדבר שהכי קשה והכי פחות נח עבורי. נחוץ הרבה אומץ והרבה אמונה לקחת מכחול בפה במצב שכזה ולהתחיל לצייר. זה הרבה יותר מהקושי הטכני, אשר בו לבדו יש כדי להרתיע ולהניס. יש כאן התחייבות להתבוננות עצמית חסרת פשרות, ללא כל מרחב להסתתרות. או  כמו שניסח זאת גארי הולנד: "זו לא האומנות שלנו {art], אלא הלבבות שלנו [hearts] העומדים כאן לתצוגה."

 

זה אכן מעורר השראה לראות אמן כברוס לי מרכז את כל האנרגיה שלו לנקודה אחת ומנפץ לוח עץ ממרחק אפס, או מצליח לפגוע עם קצות הנון -צ'אקו שלו בראשי גפרורים שהושלכו לאויר ולהציתם, אך כשכמות כזו של אנרגיה וריכוז מתנקזת בקצה שלה לתנועת מכחול עדינה ומדויקת להפליא,- נוצרת השפעה חזקה לאין שיעור.

כך, מיאמוטו מוסאשי, אמן החרב היפני בן המאה ה-16 משליך את חרבותיו ארצה לאחר עשרות שנים של קרבות ונצחונות ואוחז במקומם - במכחול. אנרגית הקרב והמלחמה מומרת כולה לתוך העשייה היצירתית, והוא הופך לאמן ציורי הדיו המפורסם ביפן. (מעניין מה היה חושב מוסאשי על סוג מיוחד זה של סמוראים, לוחמי המכחול).  

אני מברכת את עוצמתכם הרוחנית והנפשית

ליצחק שלום,

זה שנים אני "מנויה" על מוצריכם המופלאים (בעיני).

אמנם תרומתי לנושא שלכם קטנה, אך אני מוכרחה לציין כי אני מעריצה גדולה שלכם, מכל היבט שהוא.

החיוכים והעניים הנוצצות בחיוניות הניבטות מן התמונות, בדף הקטלוג עוררו אותי לכתוב לך – לכם, משום מה דווקא השנה.

 

המוטיבציה להיות עצמאי, להיות חיובי וחיוני לעצמך ולסביבתך ראויה להערכה ואינה מובנת מאליה.

בעלי אף הוא נכה (צה"ל) ואני רואה סביבו נכים מסוגים שונים וברמות שונות, וברור לי כי למרות הקושי אדם יכול לבחור כיצד יחיה - האם יודה לקב"ה על מה שנתן לו, או רק יתלונן על מר גורלו ועל מה שנלקח ממנו:

האם יעבוד, יתפרנס ויפרנס, או יהיה תלותי ויחכה רק לקבל:

האם ישמח בחלקו, יהיה חברותי ונעים לבריאות, או יסתגר בד' אמותיו וירחיק מעליו חברים ומשפחה…

וכבר נאמר: " הכרתי בעובדה המעודדת ביכולת הבטוחה של האדם להרים את חייו במאמץ מודע" (בובר).

בתוקף עבודתי כמטפלת בטראומות (בצפון), אני פוגשת אנשים שבוחרים בחיים, מבקשים להחלים, להתפתח ולוקחים אחריות על חייהם, וכך נראה לי כי אתם נוהגים, ועל כך אני מוצאת לנכון לכתוב לכם היום ולחזק את ידיכם.

אני מברכת את עוצמתכם הרוחנית והנפשית, אשר משפיעה, כמובן, על הגוף, מחזקת אותו ומשפיעה על איכות החיים.

ונקודה אחרונה: כאמנית חובבת אני מ ע ר י צ ה  את היכולת הטכנית המדהימה שפיתחתם.

זה שנים שומרת את לוחות השנה המקסימים והאיכותיים שלכם ומקבלת מכם השראה לציור. ואף הדפסים שלכם תלויים, ממוסגרים, בבית בכבוד.

בברכת שנה טובה

אפרת שלו